בנם של מיכל ועמי. נולד ביום ז' באלול תשס"ד (24.8.2004) בתל אביב. אח לליאור, מעיין ונועה.

ניר גדל באור יהודה, ועד כיתה ג' למד בבית הספר היסודי "סביונים" ביישוב. בהמשך עבר לגבעתיים, למד בעיר בבית הספר היסודי "יגאל אלון" ובתיכון "שמעון בן צבי". נועה אחותו סיפרה שהוא היה "בן אדם שכולם אוהבים".

מגיל צעיר ניר גילה סקרנות רבה לעולם שסביבו. הוא אהב מחשבים, גלש על גלגשת (סקייטבורד) וחלם על הרפתקאות. בבית הספר היה חברותי, מצחיק ותמיד נכון לעזור. כנער שהתעניין בטכנולוגיה בכלל ובמחשבים בפרט, בילה שעות רבות מול המחשב, שם פיתח משחקים והשתעשע בקודים. הוא תכנן להיות בבגרותו מתכנת מחשבים מצליח, לטייל בעולם, ולגלוש במדרונות השלג. ליאור אחותו שיתפה שהיו לו חלומות והוא ידע לעמוד באתגרים ולהתמודד עם שינויים.

אחרי לימודיו התגייס לצה"ל ושירת בחיל הכללי. שירותו הצבאי היה עבורו שליחות והזדמנות לתרום למדינה ולהוכיח את עצמו. בשירותו ניר הוכיח את עצמו כמסור ואמיץ ובו זמנית גם כחייל וכאדם רגיש וחברותי.

ניר נפגע בתאונת דרכים בתחילת מאי 2024, והועבר לבית חולים. מצבו היה קשה, אחרי שבוע של מאבק הוא נפטר.

סמל ניר אזולאי נפל בעת שירותו ביום א' באייר תשפ"ד (09.05.2024). בן תשע-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות.

כתב אביו: "חייו הקצרים של ניר היו מלאים באנרגיה, בחיוכים ובחלומות גדולים. הוא היה אור שמשך אליו אנשים, חיוך שריגש לבבות ורוח צעירה ששאפה לגדולות. חלומותיו היו גדולים כמו השמיים, ותמיד מלווים בחיוך רחב.

החיים טמנו לניר מארב. בתאונת דרכים טרגית, נקטעו חייו הצעירים והמבטיחים. מורשתו של ניר ממשיכה לחיות בלבבותיהם של כל מי שהכירו אותו. הוא היה יותר מאשר רק בן, אח וחבר. הוא היה סמל לאופטימיות, לחברות ולרצון לחיות את החיים במלואם".

במלאת שלושים למותו של ניר אמרה אימו על קברו: "אתה רק בן תשע-עשרה, ניר אהובי, נשמה גאונה. המילים נתקעות לי בגרון, הכאב עצום ומשתק את נפשי. תעצומות נפש לפקוח עיניים והזמן עמד מלכת. היגון מתגבר והולך. והסיפור שלך, ניר אהובי, אשר היה, איך ימשיך, או לא ימשיך. המיטה הריקה, הבגד שלא יילבש, הבושם שלא יותז. בלעדיך קידושי שישי, חגים ושמחות, בלי שיחת חולין ובוקר טוב... נפקדותך מיומיומי מכאיבה ומעוררת בי פלצות ואז קורסת ומשתתקת ומתקשה לנשום. ניר, תודה לך שאפשרת לחוות אותך ואיתך. היית לכולנו כל כך משמעותי. סללת עולם עם חיוכך שובה הלב. עפעוף ריסיך הארוכים ועיניך החכמות דיברו אלינו בלי מילים. פייטר נחוש עם נתינה, דרך ארץ וערכים. ברחמיך עלינו, חסכת מאיתנו את 'נקבע מותו במקום התאונה', ובתעצומותיך הענקת לנו שבוע ימים להתפלל, להתחנן, לקוות, לבכות, לתקן ולשחרר את נשמתך היקרה. וגם עתה, אחרי שנשמתך עלתה לגנזי מרומים, עדיין היא יוקדת בליבי ובליבם של כולנו ולא תכבה.

כולנו כואבים את אובדנך: אביך, אחיותיך, המשפחה האוהבת, חבריך, מפקדיך, מוריך וחברינו, בכולנו נגעת. לכולנו אתה חסר כל כך. ילד זהב שלי, נירוש אהובי, אני אוהבת אותך בכל לבבי, אני תמיד איתך. מתפללים לעילוי נשמתך. מתפללים לצדיקי משפחת פינטו ללמד עליך זכות. עטרת ראשינו נפלה בצער וביגון. תודה לך עליך. על שהיית עבורנו פיקדון יקר, וסליחה שלא הצלחתי להציל אותך. שמור עלינו מלמעלה, העולם מבעית בלעדיך".

ביום הולדתו העשרים, כארבעה חודשים לאחר נפילתו, כתבה אימו: "חיכיתי לרגע שבו תקרא לי אימא, ניר אהובי. תשעה חודשים הייתי הבית שלך. תשעה חודשים היית חלק ממני. תשע-עשרה שנים היינו שזורים. החיים שלי התנהלו בקצב שלך, איתך ולצידך. ברגע אחד, הכול השתנה. ביום הולדתך העשרים אני חוגגת את החיים שנתת לי, החיים שנתת לנו, את האהבה הגדולה שלי כלפיך ואת הזיכרון היפה שלך.

אני נושאת אותך בלב, בכל רגע ובכל נשימה. ניר, אהובי היקר, היום, ביום הולדתך העשרים, הלב שלי שבור. הזיכרונות שלך, החיוך שלך, הם האור שמאיר לי את הדרך. אוהבת אותך לנצח. יום הולדת שמח. מנוחתך עדן. לעילוי נשמתך".

אחותו הבכורה, ליאור כתבה: "רק שבועיים לפני עמדת וליווית אותי בחתונה שלי עם שגיא. אני זוכרת שכל כך התרגשת לקראת החתונה ורקדת איתי כל הערב. זה היה היום האחרון שהיינו יחד. ואני כל כך כואבת שזה נגמר. לא הספקנו לחוות עוד כל כך הרבה ביחד. אתה תמיד תישאר אחי הקטן המושלם".

כתבה אחותו מעיין: "איך מתרגלים לחיים בלעדיך? כל הזמן אומרים לי תהיי חזקה, אבל איך אסביר להם שאתה היית החוזק שלי? תדע שאני אמשיך לאהוב אותך כל חיי... אני מודה לך שהיית בחיי אפילו שזה היה כה קצר. אתה עדיין חלק בלתי נפרד ממני ולאן שלא אלך אתה תהיה איתי, בלב ובנשמה. ניר, אני אוהבת אותך בכל ליבי. מלבד אח שלי, היית גם החבר הכי טוב שלי וכל כך עצוב לי שלא אחיה את חיי איתך, אבל אני באמת מקווה שאתה נמצא במקום טוב יותר, דבר שמסב לי קצת שלווה".